אודות לילי פדלון ז"ל – סבתא רבא שלי מצד אבא
תאריך לידתה של לילי הוא 5/4/1932
לילי נולדה במדינה "לוב" בשם "לולי" ולאחר שעלתה לארץ שינתה את שמה ל"לילי" .
היא נקראה כך מכיוון ששם זה מקורו איטלקי ובביתה נהגו לדבר ולקרוא בשפה
האיטלקית בעיקר.
שם משפחתה לפני הנישואים: מגנזי
משפחה יוקרתית, נחשבת לרמה גבוהה שרוב בנייה עזבו את טריפולי והיגרו לאיטליה.
הפכו לסוחרים מצליחים וידועים.
אחייה הבוגרים של סבתא רבא עזבו למילאנו שבאיטליה והיו לבעלי חנויות טקסטיל גדולות
וידועות עד ליום הזה.
ושם משפחתה לאחר הנישואים: פדלון
זהו שם משפחה ותיק וידוע בלוב – המדינה בה נולדו הוריה, הרבה ממשפחות פדלון
עזבו את לוב והיגרו לרומא או מילאנו שבאיטליה והפכו לאנשי עסקים גדולים ועשירים.
לילי רצתה לעלות לארץ בגיל צעיר מאוד, אחיה הגדול ממנה כבר היה בארץ כשנה ושירת בפלמ"ח.
האווירה בבית הייתה ציונית מאוד, השפה המדוברת בביתה הייתה איטלקית ועברית, אבא של סבתא רבא, שמו אלפונסו .היה עורך דין ומנהל בני ברית – שערך הרצאות בפני בני נוער כדי לשכנעם לעלות לארץ ישראל, אדמת הקודש.
אמא של סבתא רבא שמה ביצ'י ( שם איטלקי ) – פסיה.
סבתא ביצ'י נולדה בלידה קשה ( אמה נפטרה בלידתה ) ואומצה ע"י דודתה שגידלה אותה עד לנישואיה לאלפונסו.
והייתה לאישה מפונקת שגידלה את שמונת ילדיה בבית גדול בעזרת כובסת ומבשלת.
סבתא מאוד אהבה ללמוד למרות שבבית היו צריכים את עזרתה מכיוון שהיו משפחה גדולה עם ילדים קטנים.
לפני היציאה לבית הספר האיטלקי שבו למדה הספיקה למלא את המשימות שנדרשו ממנה ולא וויתרה על יום לימודים.
אחר הצהריים הלכה לשיעורי אנגלית ותפירה למרות אי שביעות רצון אחיה הגדול ( יצחק- זאקי ) כיוון שפחדו משנאת הערבים.
למרות יחסי האלימות שהתעוררו מדי פעם ע"י הערבים או הגרמנים שהגיעו לעיר עדיין היו יחסי שכנות טובים עם חלק מהערבים ואפילו בזמן מאורעות קשים הייתה יורדת לכנסייה מתחת לביתה ושם החביאו אותה.
היהודים בטריפולי הנהיגו את החגים והשבתות כהלכתם, בביתם עם המשפחה כיהודים ללא פחד ויחד עם זאת ללא הבלטה.
סבתא רבא הייתה בנוער העובד שהודרך ע"י ההגנה בטריפולי, ולכן שאיפתה תמיד הייתה לעלות עם חבריה לארץ ישראל.
כמובן שעקב גילה הצעיר והמצב המסוכן בארץ הוריה התנגדו שתעלה לבד.
חברי ההגנה ארגנו אוניה סודית שתיקח אותם לארץ עם חברי הקן של הנוער העובד.
בלילה סוער אחד בשנת 1948 לבשה סבתי כשהייתה רק בת 16, כמה שמלות אחת על השנייה סוודרים ומעילים ומבלי לספר לאף אחד הלכה לקן ושם חיכו בני הנוער לתורם לעלות לסירה שתיקח אותם לאוניה לכיוון ארץ ישראל. החבר של סבתא שלי כבר עלה לסירה.
סבתא רבא שלי שהייתה צעירה מאוד ולא נפרדה ממשפחתה לא הפסיקה לבכות ולכן וויתרה כל פעם על התור שלה לעלות לסירה.
שלבסוף הגיעה תורה לעלות לסירה, הופסק המבצע בגלל חשש שמשטרת הגבולות באה לעצור אותם.
הנותרים שלא עלו לסירה חזרו לביתם ולמשפחות שכעסו עליהם מאוד ובלית ברירה ארגנו לסבתי לעלות לארץ באוניה הבאה, ואכן סבתי עלתה לארץ ללא משפחתה אך עם חברים בשנת 1949.
סבתא חיפשה בנמל חיפה כשהגיעה עם האוניה את אחיה הקטן גבריאל מגנזי שכבר היה בארץ והתנדב לצבא ובמקביל גם הוא מחפש אותה אך לא הצליחו להיפגש מכיוון שהוא מיהר לחזור למבצע צבאי שהיה מתוכנן באותו לילה ולרוע המזל נרצח ע"י ערבים במבצע זה וסבתי לא זכתה לראותו יותר.
(סיפורו נכתב בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל)
סבתא עזבה את הנמל בלית ברירה ועברה לגור ביפו העתיקה בבית נטוש עם חבריה (ואת החבר שלה שעלה לסירה לפניה כבר לא הצליחה למצוא בארץ).
לאחר שהשתקמה בארץ בעבודה בתל השומר ( בסיס צבאי ) כמקפלת מצנחים וגהצנית ובכך תמכה במשפחתה האבלה מבחינה כלכלית.
בגיל 18 נפגשה סבתא עם בחיר נעוריה- סבא יהודה ( דני ) פדלון ותוך תקופה קצרה נישאו ונולדו ארבעת ילדיהם: אתי, גבי, פסיה ואבי. אגב, כולם נקראים על שם סבא וסבתא ואחיהם.
לסבא דני הייתה משפחה גדולה והוא התפרנס מחנות מכולת שהייתה ברשותו.
אני זוכר את סבתי שהרעיפה המון אהבה וחום, אכפתיות ורצון לעזור לילדיה שבגרו והתחתנו והביאו ילדים שהם נכדיה ונינים.
אגב, כשסבתי התבגרה וחלתה תבענו עבורה פיצויים מגרמניה עבור תקופת הילדות שסבלה מהשתלטות הגרמנים בטריפולי וקיבלה סכום כסף נכבד שאיתו ממננו את שהייתה בבית אבות.
